<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יהודה בר סברון</h1>
<h2>דף מז.</h2>
גרסינן בפרק שור שנגח את הפרה, הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלן שורו של בעל הבית פטור, ואם הכניס ברשות חייב. ובגמרא [מ"ז ע"ב], איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא, נטירותא דנפשיה הוא דקביל עליה אבל דעלמא לא, או דילמא אפילו דעלמא נמי קביל עליה. ת"ש דתני יהודה בר סברון בנזיקין דבי קרנא, הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור [ואם הכניס ברשות חייב]. מאי לאו פטור בעל החצר וחייב בעל חצר וש"מ נטירותא דעלמא נמי קביל עליה. ודחי לא, פטור בעל השור וחייב בעל השור. וטעמא כדמסיק התם דפרכינן בעל השור מה לי ברשות מה לי שלא ברשות. ומשני ברשות הוי ליה שן ברשות הניזק, ושן ברשות הניזק חייב. שלא ברשות הוי לה שן ברשות הרבים ופטורה. ולא איפשיטא איבעיא. ותימה למאי דמסקינן דהיכא דהכניס ברשות חייב, מה לי בעל החצר מה לי בעל השור, כיון דבעל השור חייב הרי הניזק משתלם ממנו, ומה בעל החצר חייב, הרי בעל החצר משתלם מבעל השור. דכיון דבעל החצר קיבל שמירתו עליו הוי ליה שומר חנם, כדאיתא בפרק השוכר את האומנין [ב"מ פ"א ע"ב], דתנן התם, שמור לי ואמר הנח לפני שומר חנם. ובגמרא איבעיא להו הנח סתמא מאי. (ואי תימא) [לימא כתנאי], ואתאן למיפשט מדתנן אם הכניס ברשות [בעל חצר] חייב רבי אומר בכולן עד שיקבל בעל הבית לשמור, אלמא דלרבנן סתמא נמי קביל עליה והוי ליה שומר חנם. וי"ל דנפקא מיניה דטורח טענה בב"ד על בעל השור ולא על בעל החצר.
גרסינן בשילהי פרק שור שנגח [ב"ק מ"ה ע"ב], א"ר אלעזר מסר שורו לשומר [חנם] ויצא והזיק חייב שומר חנם זה כשלא שמרו שמירה ראויה, הואיל וקבל עליה נטירותא. הוזק פטור שומר זה. ופרכינן היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב. ואי לא קביל עליה שמירת נזקיו אפילו הזיק נמי ליפטר. ומשני רבא, הכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן, סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה, דאתו אחריני ומזקי ליה לא אסיק אדעתיה. משמע אם הכיר בו [ש]אינו נגחן מסתמא קביל עליה אפילו אם הוזק. ומילתא דרבי אלעזר אנטירותא דעלמא קאמר. ומאי טעמיה לא פשטינן ממילתיה. [וי"ל] דאפילו בשור שהוא מכיר בו שהוא נגחן, ואשמועינן דסתמא קביל עליה שמירת [נזקיו] [שלא יזיק] כאילו פירש בהדיא. אבל אם מכיר בו שאינו נגחן לא ידענא מאי דעתיה, דאיכא למימר אי פריש בהדיא שמירת נזקיו הרי פירש וחייב, ואי לא, איכא למימר נטירותא דידיה קביל עליה ולא דאחריני. הילכך בין הוזק בין הזיק איכא למימר דשומר חנם פטור.
והא דתניא התם [מ"ה ע"א] ארבעה נכנסו תחת הבעלים, ומסקנא דכולן חייבין להחזיר דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם כששמר שמירה פחותה דכלתה לו שמירתו הא לאו הכי חייבין, [איירי] כגון שקיבל עליו שמירת נזקיו, ואפילו הכי כי שמר שמירה פחותה פטור. וגרסינן בפ"א דב"ק [י"ג ע"ב] דהלכה חוץ מרשות המיוחדת למזיק, לאיתויי הא דתנו רבנן כשהזיק חב המזיק, לאיתויי שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהוזקה בהמה ברשותן תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם. ומסקנא כגון שקיבל [עליו] שמירת גופו ולא קיבל עליו שמירת נזקיו. וכגון דאזקיה תורא (דשור) [דנפקד] לתורא דמפקיד. אבל אי איתזיק מעלמא לא איירי התם מאי דיניה.
